תקציר:

"ומאחר שכל מה שכתוב כאן הוא מהחיים, אז אני אומר כבר עכשיו: אני מתכוון לנקוט צד, והצד שאני הולך לנקוט מצדד בחיים. אני בעדם. ומרגע שאמרתי את זה, אני יודע שאני בעד סבל וכאב, משאלות לב, המְתנה, ציפייה, אכזבה, אי־הבנות וכיוצא באלה כל הדברים שאנחנו מנכּים בכל פעם שאנחנו עושים חשבון ובוחרים להוסיף לחיות." את ההצהרה הזו כותב מיכאל לאחר מותו הידוע מראש של אחיו הגדול. בעקבותיו הוא פורש את סיפורה של משפחתו, על ששת צאצאיה חדי הלשון והדעתניים, שנועדו לגדולות. ועל אחד מהם, שנועד למות. בכנות רגשית בלתי מתפשרת הוא מתחקה אחר הפצעים, הצלקות והנחמות שלו עצמו ושל הקרובים לו ביותר. במהלך הקרב שהם מנהלים נגד המחלה, על החיים ועד המוות, מתעצב כל אחד מהם בדרכים בלתי צפויות, המובילות כולן לאותו רגע בלתי נמנע. מהי תוחלת החיים של תקווה, כשאתה מגלה שאחיך הגדול נדבק במחלה קטלנית? מהי תוחלת החיים של אהבה בהתמודדות היומיומית עם החידלון האורב? מהי תוחלת החיים של אמנות, המנסה להתמודד עם האמת הגדולה ביותר של הקיום, הלא היא קִצו?